פסק-דין בתיק ע"א 1971/05

ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת מיכל שריר, סגן נשיא) מיום 30.12.04 בת"א 2946/01, אשר קיבל את תביעת המשיב לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו  בתאונת דרכים וקבע כי המשיב זכאי לפיצוי מהמערערת.

1.         רקע

(א)        המשיב, נהג אוטובוס במקצועו, נפגע ביום 25.7.99 בתאונת דרכים שאירעה כאשר אוטובוס, המבוטח על ידי המערערת, נכנס לחצר בית בכפר קאסם. בגין תאונה זו הגיש המשיב תביעתו.

(ב)        לטענת המערערת בעת התאונה נהג באוטובוס מר עיאד פריג', בן מעבידו של המשיב, שלא היה בעל בעל רישיון נהיגה, ועל כן לא קמה לה חבות בגין התאונה, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: - " החוק").

• (ג)         הצדדים הסכימו לפצל את הדיון כך שראשית תוכרע שאלת החבות. לאחר מתן פסק הדין החלקי בשאלת החבות הגיעו הצדדים להסכם בשאלת שיעור הנזק. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, ועל פיו תשלם המערערת למשיב 81,889 ש"ח, כפוף להכרעתנו בערעור זה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

• (א)        השאלה אשר עמדה להכרעתו של בית משפט קמא היתה מי נהג באוטובוס בעת התאונה. האם היה זה המשיב, ואז חייבת המערערת בתשלום פיצויים, או שמא כגרסת המערערת היה זה מר עיאד פריג' ואז פטורה היא מחבותו.

(ב)        בסקרו את העדויות שהובאו לפניו קבע בית המשפט כי התנהגותם של כל המעורבים בפרשה היתה בלתי סבירה ולא עמדה במבחן ההיגיון. הגרסה העקבית היחידה אשר הובאה לפני בית המשפט היתה גרסתו של המשיב, אשר נתמכה בעדותו של מר טהא מקדאד, עד ראיה לתאונה (להלן: "העד"), אשר אין לו כל אינטרס בתביעה ובתוצאותיה. בית המשפט ציין כי אמנם המשיב לא הזכיר את נוכחותו של העד בתאונה בתשובותיו לשאלון, ובהודעתו על פגיעה בעבודה, ואולם הסברו של המשיב לכבישת העדות הוא הסבר "מתקבל על הדעת": המשיב והעד אינם מכירים זה את זה והמשיב לא זכר את נוכחותו של העד בתאונה. הסתירות שהתגלו בין עדויות המשיב והעד מלמדות, כך נפסק, שלא גבשו ביניהם גרסה משותפת.

• (ג)         שאר העדויות שהובאו לפני בית המשפט לא היו ראויות לאמון; בכך הודו אף ב"כ הצדדים. העדים שיקרו בבית המשפט, מסרו גירסות אשר אינן מתיישבות זו עם זו והתחמקו ממתן תשובות. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת המערערת שעדותו של מר אמין פריג' בפני החוקר מטעם המערערת היא שמשקפת נכונה את שאירע. לטענת המערערת, מר אמין פריג', בעל הבית שביתו נפגע בתאונה, אמר לחוקר כי המשיב הודה בפניו שעיאד פריג' הוא שנהג באוטובוס בעת התאונה. ואולם, בבית המשפט העיד מר אמין פריג' שדבריו לחוקר נסמכו על שמועות בלבד. בין משום כך, ובין משום שמר אמין פריג' הגיע לביתו באיחור ולא ראה בעצמו את המעורבים בתאונה, אי אפשר לקבוע דבר בהסתמך על עדותו. עד זה לא היסס לשקר במצח נחושה בבית המשפט ובוודאי לא היסס לעשות כן גם בפני חוקר שאיננו נציג הרשות. 

• (ד)        בית המשפט דחה את טענת המערערת שיש להעדיף את הגרסה שעיאד פריג' הוא שנהג באוטובוס בעת התאונה על יסוד הדוקטרינה של res gestae, שכן הדברים שנאמרו כביכול בסמוך לאירוע נאמרו על ידי עד לא מהימן, שדבריו באותו מועד אינם מתיישבים עם דברים שאמר לאחר מכן. בשל חוסר מהימנותם של העדים לא הובהר המועד שבו נאמרו הדברים, ואם אכן נאמרו סמוך לאירוע. לא סופק הסבר לדרך הבלתי הגיונית שבה נהגו על פי הנטען, המשיב ועיאד פריג' להחזיר את האוטובוס לאחר סיום הסעת הילדים.

• (ה)        בית המשפט סיכם את פסק דינו בקביעה כי המשיב נהג באוטובוס בעת התאונה והוא זכאי לפיצוי מהמערערת בגין נזקיו כפי שיוכחו, ואולם בד בבד ציין כי התרשמותו אינה תואמת בהכרח את האמת (סע' 5 ו-6 לפסק הדין, עמ' 55).

3.         טיעוני המערערת

• (א)        לטענת המערערת, שגה בית המשפט בקבלו את עדותו הכבושה של העד, שאותו "איתר"  המשיב רק 3 שנים לאחר התאונה. הסברו של המשיב לכבישת העדות אינו עונה על תנאי הפסיקה, והסתירות בעדותו של העד אינן מלמדות על מהימנותו, אלא מוכיחות כי לא היה במקום בעת התאונה ואין לתת אמון בעדותו. בית המשפט לא שת ליבו לעדות כבושה נוספת של העד שאדי אמין, שאותו "איתר" המשיב 4 שנים לאחר התאונה, ושהודה כי עיאד פריג' "רענן" את זכרונו במסדרון בית המשפט.

• (ב)        המערערת טוענת כי בית המשפט שגה בקובעו כי עדי המערערת אינם ראויים לאמון בשל הסתירות בגרסאותיהם מבלי שקבע כי העידו כפי שהעידו בשל קרבתם למשיב ולעיאד פריג', בנו של ראש המועצה וקרוב משפחתם, ורצונם להגן עליהם. בנסיבות אלו, היה על בית המשפט להפריד בין עדותו האמיתית של אמין פריג' בפני החוקר בטרם ידע על חובתו להעיד, ובין עדותו השקרית בבית המשפט אשר סולפה בשל רצונו להגן על המשיב ועיאד פריג'. בשים לב להקלטה שהובאה בפני בית המשפט, שבה נשמע אמין פריג' אומר לחוקר מספר פעמים כי המשיב הודה בפניו שעיאד פריג' הוא שנהג באוטובוס בעת התאונה, היה על בית המשפט לקבוע שמדובר בהודאת בעל דין ולדחות את טענת העד שהבסיס לדבריו הן שמועות.

• (ג)          עוד טוענת המערערת כי גרסתו של המשיב לא היתה עקבית כלל, כפי שקבע בית המשפט, ובעדותו התגלו סתירות מהותיות. סתירות אלו נוגעות לסוגיות רבות ובהן השאלה האם היה עד ראיה לתאונה; האם איבד הכרתו לאחר התאונה; מתי והיכן הבחין בילד שגרם לטענתו לתאונה וכיצד איתר את העד. סתירות מהותיות נוספות קיימות בין עדותו של המשיב ובין עדותו של עיאד פריג', הן באשר לגורם התאונה, הן באשר למקום מושבו של עיאד באוטובוס, הן באשר לתכלית הנסיעה באוטובוס. סתירות אלו הן תוצאת הניסיון להסתיר את נסיבותיה האמיתיות של התאונה - שעיאד פריג' הוא שנהג באוטובוס בעת התאונה. הסתרה זו עולה גם מכך שהמשיב הוברח ממקום התאונה לביתו, ורק משם פונה באמבולנס לבית החולים.

4.         טיעוני המשיב     

• (א)        המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, מכוון הערעור נגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית שאין להתערב בהן. בית המשפט בחר להאמין לגרסתו של המשיב, אשר נתמכה בעדותו של עד הראייה היחיד לקרות התאונה. לעד זה אין כל עניין או אינטרס בתביעה ועל כן צדק בית המשפט אשר קיבל את עדותו כמהימנה. גם עדותו של העד שאדי פרג'י, אשר הגיע למקום לאחר קרות התאונה, תומכת בגרסת המשיב שהיה זה הוא שנהג באוטובוס בעת התאונה.

(ב)        לטענת המשיב, המערערת מבקשת להסתמך על עדותם המגמתית של העדים האחרים המונעים מאינטרסים אישיים. העדים הללו כולם ניזונו משמועה אשר הופצה בכפר, ועדותם התגלתה כבלתי מהימנה.  המשיב טוען כי אין הוא יודע מה הסיבה שעדים אלו, ובכללם עיאד פריג', בחרו לשקר בעדותם, ואולם משקריהם אין להסיק כי הוא עצמו אינו דובר אמת.  מכל מקום המערערת לא הביאה ראיה חיצונית עצמאית אשר יש בה כדי לחזק את השמועה שעיאד פריג' נהג באוטובוס בעת התאונה.